הרובוט שהקשיב לי יותר מדי: על אשליית האמפתיה בתכנון תשתיות בעידן הבינה המלאכותית

בשנים האחרונות, אנחנו עדות לזינוק דרמטי ביכולות של מערכות בינה מלאכותית לנהל שיחות שנשמעות, על פניו, אנושיות לחלוטין. הטכנולוגיה מתיימרת לא רק לעבד נתונים, אלא גם להבין לליבנו. אך האם אלגוריתם יכול באמת להחליף את המבט בעיניים ואת ההקשבה האותנטית הנדרשת בתהליכי תכנון מורכבים? אנחנו מציעות לבחון מחדש את מקומו של המגע האנושי בעולם שבו המכונה לומדת להגיד "אני מבינה את הכאב שלך".

פרדוקס האמפתיה המלאכותית

ההתקדמות המהירה של מודלי שפה גדולים (LLMs) הביאה אותנו לנקודה שבה בינה מלאכותית מסוגלת לייצר התבטאויות שנראות אמפתיות להפליא. למעשה, מבחנים מסוימים מראים תוצאות שעשויות להיראות מטרידות: במבדקים שונים, מערכות בינה מלאכותית השיגו ציון של שמונים ואחד אחוזים בדיוק האמפתי שלהן, לעומת ממוצע אנושי של חמישים ושישה אחוזים בלבד, כפי שעולה מנתונים שפורסמו ב-Forbes. יתרה מכך, סקירה שפורסמה לאחרונה מצאה שצ'אטבוטים דורגו כמפגינים יותר אמפתיה מאשר אנשי מקצוע אנושיים בתחום הבריאות.

אולם, כאן בדיוק טמון הפרדוקס. מחקר מעמיק שפורסם במרץ 2025 תחת הכותרת The Illusion of Empathy: How AI Chatbots Shape Conversation Perception חושף תמונה מורכבת הרבה יותר. החוקרים ניתחו מאות שיחות ומצאו כי למרות שצ'אטבוטים מבוססי GPT דורגו גבוה יותר באיכות השיחה הטכנית, הם נתפסו באופן עקבי כפחות אמפתיים מאשר שותפים אנושיים לשיחה. המחקר מדגיש כי ברגע שהמשתתפים מודעים לכך שהם משוחחים עם מכונה, התווית של "בינה מלאכותית" מפחיתה משמעותית את ההשפעה הרגשית של השיחה. אנשים רוצים להרגיש ששומעים אותם, אבל הם זקוקים לידיעה שמי ששומע אותם הוא אדם בעל תודעה, ולא שורת קוד שמחשבת את ההסתברות הסטטיסטית של המילה הבאה.

תכנון עירוני בעידן הסוכנים החכמים

הפער הזה בין היכולת הטכנית לייצר טקסט אמפתי לבין החוויה האנושית של קבלת אמפתיה הופך לקריטי במיוחד כאשר אנחנו עוסקות בתכנון עירוני ובתשתיות. מאמר שפורסם בסוף שנת 2025 על ידי איגוד ה-ACM תחת הכותרת Urban Planning in the Age of Agentic AI מתאר כיצד סוכני בינה מלאכותית יכולים לחקור באופן אוטונומי פשרות מרחביות, לדמות השפעות ארוכות טווח ולשפר תוכניות באופן איטרטיבי על בסיס משוב.

היכולת לעבד כמויות עצומות של נתונים גיאוספטיאליים וחברתיים היא כלי רב עוצמה. אנחנו מבינות שהטכנולוגיה יכולה לייעל את התהליך התכנוני, להציג חלופות מדויקות יותר ולנתח את ההשפעות הסביבתיות של כל פרויקט במהירות חסרת תקדים. אך תהליכי שיתוף ציבור אינם מסתכמים רק באיסוף נתונים או בהצגת חלופות אופטימליות מבחינה מתמטית. כאשר תושבים חוששים מהקמת תשתית חדשה ליד ביתם, הם אינם מחפשים רק פתרון הנדסי; הם מחפשים הכרה בחששות שלהם, שקיפות, ובעיקר – אמון. ואמון, כפי שמראים המחקרים, קשה מאוד לבסס מול אלגוריתם שנתפס כחסר יכולת אמיתית להרגיש.

התשתית הפיזית של הבינה המלאכותית והשפעתה על הקהילה

אי אפשר לנתק את הדיון על בינה מלאכותית מההשפעה הפיזית שלה על המרחב. הבינה המלאכותית אינה מרחפת בענן מופשט; היא דורשת תשתיות אנרגיה עצומות. נייר מדיניות מקיף של אוניברסיטת רייכמן משנת 2025, העוסק ב-תשתיות אנרגיה לבינה מלאכותית, חושף את המחיר הסביבתי והתשתיתי של המהפכה. חוות השרתים הנדרשות לאימון והפעלה של מודלים אלו צורכות כמויות אדירות של חשמל, מה שמוביל לעומסים כבדים על רשתות החשמל ולצורך בהקמת תשתיות אנרגיה חדשות.

המשמעות היא שהבינה המלאכותית עצמה הופכת למחוללת של פרויקטי תשתית מורכבים, אשר דורשים תהליכי שיתוף ציבור והסכמות קהילתיות. כאשר קהילה נדרשת להתמודד עם הקמת חוות שרתים ענקית בסמוך אליה, או עם הרחבת רשת החשמל כדי לתמוך בטכנולוגיות אלו, השימוש בבינה מלאכותית כדי "לדבר" עם התושבים עלול להיתפס כציני ומנוכר. התושבים דורשים לראות את מקבלי ההרלטות, לשאול שאלות קשות ולקבל תשובות מאנשים בשר ודם שלוקחים אחריות על ההשלכות הסביבתיות והחברתיות של הפרויקט.

להשיב את המגע האנושי

אם כן, כיצד אנחנו יכולות לשלב את היתרונות העצומים של הבינה המלאכותית מבלי לאבד את המגע האנושי החיוני כל כך להצלחתם של פרויקטים לאומיים ומקומיים? התשובה טמונה בהבנה מדויקת של תפקיד הטכנולוגיה. אנחנו מציעות להתייחס לבינה המלאכותית כאל "שלד תומך" ולא כאל תחליף לקשר האנושי.

ראשית, יש להשתמש בבינה המלאכותית מאחורי הקלעים. היא יכולה לנתח אלפי תגובות של תושבים, לזהות מגמות, למפות רגישויות סביבתיות ולסייע לצוותי התכנון להבין את התמונה הגדולה במהירות. אך כאשר מגיע הרגע להציג את התוכניות, לנהל משא ומתן על חלופות או להקשיב להתנגדויות – הנוכחות האנושית חייבת להיות בחזית.

שנית, עלינו להיות שקופות לחלוטין לגבי השימוש בטכנולוגיה. כפי שהמחקרים מראים, ניסיון להסוות בינה מלאכותית כגורם אנושי מוביל לפגיעה אנושה באמון ברגע שהאמת מתגלה. כאשר אנחנו משתמשות בכלים דיגיטליים לאיסוף נתונים או להצגת הדמיות, עלינו להסביר לציבור כיצד הכלים הללו משרתים את התהליך, תוך הדגשה שההחלטות הסופיות ושיקול הדעת הערכי נשארים בידיים אנושיות.

לבסוף, עלינו לזכור שאמפתיה אמיתית דורשת פגיעות. אלגוריתם אינו יכול להיות פגיע; הוא אינו מסכן דבר כאשר הוא מנהל שיחה. בני אדם, לעומת זאת, מביאים לתוך החדר את הניסיון שלהם, את היכולת שלהם להרגיש אי-נוחות, ואת המחויבות המוסרית שלהם לקהילה. בתהליכי תכנון של תשתיות ואנרגיה, שבהם מונחים על הכף איכות החיים, הסביבה והעתיד של קהילות שלמות, הפגיעות והאחריות האנושית הן המטבע היקר ביותר שיש לנו. הטכנולוגיה יכולה לעזור לנו לשרטט את המפה, אבל רק בני אדם יכולים להחליט יחד לאיזה כיוון כדאי לצעוד.