הזום פתוח, אבל מי לא קיבלה את הקישור? על אשליית השקיפות הדיגיטלית בתשתיות

המסך מפוצל לעשרות ריבועים קטנים, תיבת הצ'אט מתמלאת בהערות בקצב מסחרר, והמצגת המושקעת משותפת באיכות גבוהה לכל המשתתפות והמשתתפים. על פניו, תהליך שיתוף הציבור הדיגיטלי נראה כמו ניצחון מזהיר של הדמוקרטיה המקומית והתכנונית. מעולם לא היה קל כל כך להציג תוכניות מורכבות של תשתיות ואנרגיה לקהל רחב כל כך, מבלי שאף אדם יצטרך לצאת מהבית, לחפש חניה או להתמודד עם פקקי הערב. אך כשאנחנו מתבוננות לעומק בריבועים המרצדים על המסך, אנחנו נדרשות לשאול את השאלה הקריטית ביותר: מי לא נמצאת שם? מי נשארה מחוץ לשיחה כשהעברנו את המרחב הציבורי אל המרחב הווירטואלי?

הפיתוי להישען באופן בלעדי על פלטפורמות דיגיטליות בפרויקטים של סביבה ותשתיות הוא עצום. הכלים המקוונים מציעים יעילות חסרת תקדים, יכולת ניתוח נתונים מהירה, ותיעוד אוטומטי של כל הערה ושאלה. עם זאת, אנחנו מגלות פעם אחר פעם שהיעילות הזו גובה מחיר כבד של הדרה שקופה. הפער הדיגיטלי, אותו מונח שנדמה היה ששייך לעשור הקודם, חי, בועט ומשפיע באופן דרמטי על היכולת של קהילות להשפיע על סביבת חייהן. כשאנחנו מתכננות תהליכי שיתוף, אנחנו מבינות שהסתמכות יתר על הדיגיטל עלולה להפוך את שיתוף הציבור ממרחב של השפעה אזרחית למועדון סגור של בעלי אוריינות טכנולוגית.

מעבר לסיב האופטי: ארבעת הממדים של הפער הדיגיטלי

נהוג לחשוב על הפער הדיגיטלי במונחים של תשתיות פיזיות – למי יש חיבור לאינטרנט מהיר ולמי אין. אך המחקר העדכני מראה שהתמונה מורכבת הרבה יותר. הפער הדיגיטלי אינו בינארי, אלא מורכב ממספר ממדים השלובים זה בזה, הכוללים את הממד החומרי, ממד המיומנות, ממד השימוש והממד המוטיבציוני, כפי שמוגדר בבירור במונחי היסוד של ויקיפדיה. כלומר, גם אם לאדם יש סמארטפון וחיבור לרשת, אין זה אומר שיש לו את המיומנות לקרוא מפה הנדסית בפורטל מקוון, או את המוטיבציה והביטחון העצמי להשתתף בדיון זום רב-משתתפים מול נציגי רשויות ומומחים.

הפערים הללו אינם מתפזרים באופן אקראי באוכלוסייה. הם חופפים, ולעתים קרובות מעמיקים, פערים סוציו-אקונומיים קיימים. חוקרים מ-אוניברסיטת סירקיוז מצביעים על כך שהפער הדיגיטלי מתקיים לא רק ברמה הלאומית בין אזורים עירוניים לכפריים, אלא גם ברמה המקומית, בין שכונות המרוחקות זו מזו קילומטרים ספורים בלבד. בפרויקטי תשתיות, שבהם המיקום הפיזי של מתקן התפלה, תחנת כוח או מסילת רכבת משפיע ישירות על השכונות הסמוכות, ההתעלמות מהפערים המקומיים הללו עלולה להוביל למצב שבו התושבים המושפעים ביותר הם אלו שקולם נשמע הכי פחות.

סכנת ההדרה בפרויקטי תשתית וסביבה

פרויקטים בתחומי האנרגיה והסביבה נושאים בחובם השלכות ארוכות טווח על המרחב הפיזי, על בריאות הציבור ועל איכות החיים של הקהילות המארחות. כאשר תהליך קבלת ההחלטות עובר לדיגיטל, אנחנו מסתכנות ביצירת מחסום מהותי לשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי, כפי שמזהירים מומחים ב-מכון ISPI. קהילות מוחלשות, קשישים, עולים חדשים ואוכלוסיות שאינן דוברות את שפת האם ברמת שפת אם, מוצאים את עצמם מול חומה של ממשקים מורכבים, טפסים מקוונים ושפה תכנונית שאינה מונגשת.

יתרה מכך, המרחב הדיגיטלי נוטה לתגמל סוג מסוים מאוד של השתתפות. דיון ציבורי המתבסס על המילה הכתובה בפורומים או בצ'אטים מעניק יתרון מובנה לאזרחים שכתיבתם רהוטה, מהירה ונטולת שגיאות. מי שחושש להתבטא בכתב, או מי שמתקשה בניסוח מהיר תחת לחץ של דיון חי, פשוט נאלם דום. כך, אנחנו עלולות לקבל תמונת מצב מעוותת של רצון הציבור, המשקפת רק את עמדותיהם של אלו שמרגישים בנוח במגרש המשחקים הווירטואלי.

יעילות מול הכלה: המלכוד של שיתוף הציבור

אחד האתגרים הגדולים שאנחנו מזהות בעבודה מול רשויות ויזמים הוא הבלבול בין תפוצה להשתתפות. קל מאוד להתגאות בכך שסקר מקוון הגיע לעשרת אלפים תושבים, אך יעילות לא יכולה להיות המטרה הבלעדית של תהליך היוועצות. מדריכים מקצועיים, כמו זה של Simply Stakeholders, מדגישים כי ייעוץ אפקטיבי חייב לשלב מספר שיטות מעורבות כדי להבטיח שקולות מגוונים יוכלו להשתתף, וכי המטרה לעולם לא צריכה להיות יעילות מקסימלית על חשבון עומק והכלה.

ההבנה של "מה עובד" בטכנולוגיות השתתפותיות בקבלת החלטות סביבתיות דורשת מאיתנו לבחון את הכלים הדיגיטליים בעין ביקורתית. מחקרים שפורסמו ב-ScienceDirect מראים כי בעוד שטכנולוגיה דיגיטלית מציעה יתרונות של התגברות על מגבלות גיאוגרפיות, היא חייבת להיות מלווה בהבנה עמוקה של ההקשר החברתי שבו היא מופעלת. אי אפשר פשוט "לזרוק" פלטפורמה דיגיטלית על קהילה ולצפות שהיא תייצר מעורבות אותנטית. נדרשת עבודת הכנה, בניית אמון, ותיווך אנושי שיהפוך את המידע הדיגיטלי לנגיש ורלוונטי.

המודל ההיברידי: לשזור את הדיגיטלי באנושי

כדי לא להחמיץ את הקולות הפחות נגישים, אנחנו מציעות לאמץ גישה היברידית, או מודל משולב, כפי שמומלץ בפרקטיקות של Digital Regulation. הגישה ההיברידית אינה אומרת פשוט לשדר את המפגש הפיזי בזום, אלא לתכנן מראש תהליך שיש בו נקודות כניסה מרובות, המותאמות לקהלים שונים. המרחב הדיגיטלי צריך לשמש כעוגן של מידע – מקום שבו כל המסמכים, המפות והחלופות זמינים בשקיפות מלאה ובשפה פשוטה. אך סביב העוגן הזה, חובה לטוות רשת של מפגשים אנושיים.

המפגש האנושי בפרויקטי תשתיות הוא חסר תחליף. הוא מאפשר קריאת שפת גוף, יצירת אמון בלתי אמצעי, והבנה של ניואנסים רגשיים ששום אלגוריתם לא יכול לנתח. כשאנחנו מקימות אוהל הסברה בשכונה, או עורכות סיור שטח בתוואי המתוכנן של פרויקט אנרגיה, אנחנו פוגשות את התושבים במרחב הטבעי שלהם. אנחנו מאפשרות לאנשים להצביע בידיים על הנוף שישתנה, לספר את ההיסטוריה המקומית של המקום, ולהביע את החששות שלהם בצורה ישירה ואנושית.

לצאת מהמסך: פתרונות יצירתיים לשילוב קולות

השילוב בין כלים שונים יכול להוליד פתרונות יצירתיים שעוקפים את המגבלות של כל מדיום בנפרד. דוגמה מרתקת לכך אפשר למצוא במחקר של בית-הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, שסוקר ב-העין השביעית. החוקרים בחנו מודל של שיתוף ציבור המשלב בין האינטרנט לבין אחד מאמצעי התקשורת הוותיקים ביותר – הרדיו. ההבנה הייתה שדיון המבוסס על אודיו מאפשר לאנשים להשתתף מבלי לחשוש מהופעתם החיצונית או משגיאות כתיב. השילוב של שידור רדיו חי עם קבוצת פייסבוק וחומרי רקע מקוונים, יצר מרחב דיוני עשיר ונגיש יותר.

אנחנו יכולות לאמץ את צורת החשיבה הזו גם בפרויקטים של תשתיות. במקום להסתמך רק על פורטלים עתירי טקסט, אפשר לשלב הודעות קוליות, סרטוני הסבר קצרים בשפות שונות, וקווי טלפון פתוחים המאפשרים לתושבים להשאיר הערות בעל פה. במקביל, ניתן להפעיל "נאמני דיגיטל" מתוך הקהילה – תושבים צעירים או פעילים חברתיים שיקבלו הכשרה ויסייעו לשכניהם המבוגרים לגשת למידע המקוון ולהגיש את התייחסויותיהם.

סיכום: טכנולוגיה בשירות האדם

המעבר לדיגיטל הוא עובדה מוגמרת, ויש לו יתרונות עצומים ביכולת לנהל תהליכי שיתוף ציבור בקנה מידה רחב. אך כשאנחנו ניגשות לתכנן את המעורבות הקהילתית בפרויקטים משני-מציאות של אנרגיה וסביבה, אנחנו חייבות לזכור שהטכנולוגיה היא אמצעי, לא המטרה. המטרה היא לייצר שיח ציבורי אמיתי, מכיל והוגן.

כדי להבטיח שאף קול לא יישאר מחוץ לשיחה, אנחנו נדרשות לעבוד קשה יותר. אנחנו צריכות לצאת מאזור הנוחות של הדשבורדים והגרפים, ולרדת לשטח. רק שילוב מושכל ורגיש בין החדשנות של המרחב הדיגיטלי לבין החום, ההקשבה והאמפתיה של המפגש האנושי, יאפשר לנו לבנות פרויקטים של תשתיות שלא רק משרתים את הציבור, אלא גם זוכים לאמונו ולתמיכתו.